למה אנחנו מרגישים פחות טובים מאחרים, גם כשאין לכך סיבה אמיתית?

רבים מאיתנו מתמודדים עם תחושה שקטה אך מתמשכת ש"אצלי משהו פחות עובד". בעבודה, בזוגיות או בחברה, נדמה שאחרים בטוחים בעצמם. הם נראים כמי שיודעים בדיוק מה הם עושים ומתקדמים בלי יותר מדי ספקות. מול זה, החוויה הפנימית שלנו מרגישה לעיתים מלאה בלבול, שאלות וחשש סמוי שיום אחד יגלו שאנחנו בעצם לא באמת יודעים.

קחו סיטואציה מוכרת: את יושבת בישיבה. עמית מציג רעיון בביטחון, עונה במהירות לשאלות ונראה בשליטה מוחלטת. באותו רגע עולה המחשבה: "הוא כל כך יודע מה הוא עושה. ואני? אני עדיין לא שם."

אף אחד לא אמר לך את זה באופן גלוי, ואין לכך שום הוכחה עובדתית. ובכל זאת, התחושה חזקה ואמיתית לגמרי. החוויה הזו לא אומרת שמשהו לא בסדר איתך. היא נובעת מהבדל בסיסי בין הדרך שבה אנחנו מכירים את עצמנו לבין הדרך שבה אנחנו פוגשים אחרים.

ההשוואה הלא הוגנת: העולם הפנימי מול המעטפת החיצונית

עם עצמנו אנחנו חיים מבפנים. אנחנו שומעים כל מחשבה, כל היסוס וכל רגע של חוסר ביטחון. אנחנו זוכרים היטב את הפעמים שהתבלבלנו או שחששנו שלא נעמוד בציפיות. אצלנו אין פילטר ואין עריכה.

את האחרים, לעומת זאת, אנחנו פוגשים כמעט תמיד מבחוץ. אנחנו רואים תפקוד, דיבור רציף ותוצאות. אנחנו לא רואים את הלבטים שלהם בלילה שלפני הפגישה, את הפחד שלהם לטעות, או את המחשבות הביקורתיות שעוברות להם בראש בסוף היום.

כך נוצר עיוות שקט אך עוצמתי: אנחנו משווים את כל מה שקורה אצלנו מאחורי הקלעים למה שנראה אצל אחרים על הבמה. המוח מסיק מכך מסקנה שנשמעת הגיונית: אם אצלי יש כל כך הרבה ספקות ואצלם זה לא נראה כך, כנראה שאני פחות טוב. בפועל, זו לא בעיה של ערך עצמי, אלא פשוט עניין של זווית צילום.

דימוי עצמי כתוצאה של מודעות, לא של פגם

הפילוסוף אלן דה בוטון כתב שהרבה מהסבל שלנו נובע מהאמונה שהחיים הפנימיים שלנו חריגים, בעוד שאצל אחרים הכל נראה רגוע וברור. אבל האמת היא שרוב האנשים מסתובבים עם "רעשי רקע" דומים מאוד: פחד לא להספיק, חשש להיחשף, או תחושה שהם לא באמת מוצלחים כפי שהם נראים כלפי חוץ.

ההבדל הוא שרוב הרעש הזה נשאר פנימי. לכן, דימוי עצמי נמוך אינו בהכרח סימן לבעיה נפשית. לעיתים הוא דווקא תוצאה של רגישות ומודעות גבוהה למה שמתרחש בתוכנו. הקושי מתחיל כשאנחנו מפרשים את המודעות הזו כהוכחה לכך שמשהו בנו "דפוק".

אז מה עושים עם זה בפועל?

במקום לנסות לשכנע את עצמנו בסיסמאות חיוביות או להילחם במחשבות הקשות, העבודה הטיפולית מציעה כיוון אחר. זהו כיוון שלא מנסה למחוק את הספק, אלא לשנות את היחסים שלנו איתו.

בעבודה הקלינית אני משתמש בפריימוורק NeuroFlex ACT. זוהי מסגרת שפיתחתי לאורך השנים מתוך ניסיון טיפולי, והיא משלבת עקרונות של ACT (טיפול בקבלה ומחויבות) עם כלים ממוקדים מ-CBT ותובנות על עבודת מערכת העצבים. המטרה אינה "לתקן" את המחשבה או להוכיח שהיא לא נכונה, אלא ללמוד איך לא לתת לה לנהל את החיים.

אנחנו לומדים לשים לב למה שקורה בגוף ברגעים שבהם ההשוואה תופסת אותנו, ומפתחים גמישות פסיכולוגית שמאפשרת לנו לפעול, ליצור ולהתקדם גם כשהספק נוכח בחדר. המטרה אינה להעלים את חוסר הביטחון, אלא להפסיק לראות בו הוכחה לאמת על מי שאנחנו. בסופו של דבר, רוב האנשים אינם "בסדר" כמו שהם נראים, ואינם "מבולגנים" כמו שאנחנו מרגישים. אנחנו פשוט מכירים את עצמנו הרבה יותר טוב.

שאלות נפוצות על דימוי עצמי והשוואה לאחרים

למה אני מרגיש שכולם יודעים מה הם עושים ואני עדיין לא?
כי אתה חשוף לכל הספקות וחומרי הגלם של המחשבות שלך, אבל רואה אצל אחרים בעיקר את התוצאה הסופית. זו השוואה לא מאוזנת שמתרחשת כמעט אצל כולם, גם אצל מי שנראה הכי בטוח בעצמו.

מה ההבדל בין דימוי עצמי לערך עצמי?
אפשר לחשוב על זה כמו על מזג אוויר וקרקע. דימוי עצמי הוא מזג האוויר: הוא משתנה, סוער לפעמים ומושפע ממחשבות ונסיבות חולפות. ערך עצמי הוא הקרקע שמתחת. הוא לא באמת משתנה בגלל מחשבה כזו או אחרת, גם אם כרגע יש עננים כבדים שמסתירים אותו.

האם אפשר לחיות חיים טובים בלי ביטחון עצמי גבוה?
בהחלט כן. חיים משמעותיים לא דורשים היעדר ספק, אלא את היכולת לצעוד לעבר מה שחשוב לנו גם כשהספק נמצא ברקע וממשיך לדבר.

מתי כדאי לשקול ליווי טיפולי?

אם התחושה שאתה "פחות טוב", שונה או עדיין לא באמת "שם" מלווה אותך לאורך זמן ומשפיעה על הבחירות, הקשרים או גורמת להימנעות מהזדמנויות, ליווי טיפולי יכול לעזור. המטרה היא להבין איך נוצר הקשר בינך לבין המחשבות שלך, ואיך אפשר לחיות חיים רחבים ומלאים יותר גם כשהן נוכחות.

לפרטים נוספים וקריאה על גישת העבודה, מוזמנים לבקר באתר של NeuroFlex ACT.